הבית ואני
אני רוצה לסיים את המחברת הזו, פעם ראשונה לצאת למסע טיול כתוב בתוך דפים עד הדף האחרון.
הבית ואני
אם כל העולם לרשותי, וכל העולם לפני ומסביבי, איך הבית שלי כל כך קטן? איך רק זה שלי? ומה זה שלי בכלל?
אם כל העולם הוא ביתי, אולי הבית שלי הוא רק החדר, והחצר היא המסדרון או המבואה שבין החדרים השונים. המושב בו עומד הבית החדש (שקראנו לו חדר) הוא מפתן הדלת של העיר ירושלים, שהיא רק שולחן המטבח בקוטג׳ ששמו ישראל שנמצא על המדף לצד תנובה ושטראוס.
חזרתי לאותו המקום?
הכל מתחיל ונגמר במכולת?
הקוטג׳ ששמו ישראל בנוי משתי קומות והחלון שעליו אני כותבת נמצא בקומה השניה ומשקיף לפינת רחוב. בינו לבין הרחוב המתעקל מפרידה גדר במבוק ישנה.
פעם באדנית שעל החלון הזה מצאתי באנג וקן של יונים. (בסיפור אחר על יונים הן מילאו לי את הבית האחר בכינים ובכיתי וצחקתי והתגרדתי עם אהובי בסלון עד שנגמר).
החלון הזה ממש, שצידו האחד משקיף על פינת הרחוב, בצידו השני עומדת ילדה שגדלה וקטנה בלי שום סדר שניתן לצפות, בין תריסי החלון הזה ועוד רבים אחרים בכל רחבי העולם, מאז ועד היום, בחצרות, במסדרונות, בחללים עם תקרות גבוהות, בשדות, בברכות שחיה, באולמות כדורסל ובמות תיאטרון, היא גדלה וקטנה. היא תמיד קצת יותר גדלה מאשר כמה שהיא קטנה, ככה שהיא עדיין מתקדמת למעלה (ככה שאפשר לקרוא לה אני).
